הרב שפירא: האם מותר לעירייה להסיר את שלטי צניעות?

יהודה סגל
י"ג טבת ה'תשע"ח 31/12/17
ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת אפילו על ערקתא דמסאנא. אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה על ישראל לבדם. אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור.

האם מותר לעירייה להסיר שלטי צניעות שהורה בג"צ להסירם וגיזם ע"כ בקנסות ובמאסר, או שזהו כמו במצבים שאף על ערקתא דמסאנא (= שרוך המנעל) יהרג ואל יעבור.

בס"ד, חנוכה תשע"ח

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה שלא לתלות "שלטי צניעות", היינו שלטים שתולים החרדים לדבר השם על חלונות בתיהם במקומות שיש לחשוש שיעברו שם נשים הלבושות בפריצות רח"ל, ובשלטים אלו מבקשים בדרכי נועם מנשים אלו להימנע ממעבר כך בתוככי השכונות החרדיות.

ויש לדון מה הדין כאשר מלכות הרשעה מורה לעירייה להסיר את השלטים הללו, ומודיעה שבאם לא יסירו את השלטים אזי יקנסו את העירייה בקנסות גבוהים, היינו פגיעה כלכלית בתושבי העיר החרדית, ואף הוסיפה המלכות והודיעה שבאם לא תישמע לכך העירייה אזי יאסרו את ראש העירייה בתפיסה, כשהמטרה היא קיומו של החוק שקבעו בסכלותם לפיו אין להעיר על מלבושי אשה בלתי צנועים מפני שלדעתם האווילית הערות אלו מנוגדות לדת השוויון שלהם.

ובשלחן ערוך (יו"ד סימן קנז סעיף א) נפסק:

"כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. ...

ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת אפילו על ערקתא דמסאנא (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג.

ואם הוא שעת הגזירה על ישראל לבדם (ב"י בשם נ"י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור.

הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי"ק שורש (פ"ח) [קל"ז] בשם הר"ן)."

וממילא בנדון דידן אף את"ל שאין זו שעת הגזירה, כיון שאין חוק זה מיוחד דווקא על יהודים [ויל"ע בכך הרבה, כיון שיתכן שכאשר הגוזרים המה יהודים שקובעים חוקים הפכיים לתורה הקדושה אזי נחשב זה בכל מקרה לשעת השמד, ודו"ק, וגם ישנם חולקים על עיקר הקולא הנ"ל וסוברים שגם כשאין הגזירה מיוחדת לישראל נחשב לשעת השמד], מ"מ כיון שזה בפרהסיא וכוונתם היא לקיים חוק שמנוגד לתורה ממילא יש לכאו' דין "יהרג ואל יעבור" אפילו על "ערקתא דמסאנא".

אלא שיש לדון מחמת דברי הרמ"א הנ"ל שמחלק בין מצות לא תעשה למצות עשה, האם נדון דידן דומה למצות עשה או שמא למצות לא תעשה.

ומקור דברי הרמ"א נפתח בחידושי הרמב"ן עמ"ס שבת (מט.) שהביא את קושיית התוספות (שם) על המעשה באלישע בעל כנפיים "שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה", והקשו התוספות איך אלישע הוריד את התפילין הלא היתה זו שעת הגזירה, ותירצו דשאני ערקתא דמסאנא דבזה שמתדמה לגוי נראה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל כאן הרבה מישראל יש שאין בראשם תפילין כל היום, ונראה שתירוצם מבוסס ע"כ שאין חיוב מהתורה להיות עם תפילין כל היום, וכמו שבאמת כתב לתרץ בחידושי הריטב"א (החדשים), אלא שס"ל לתוספות שגם בהחלפת שרוך המנעל לאדום אין איסור תורה, וע"כ מחלקים דשם עכ"פ הוא מתדמה לגוי וכאן לא, ודו"ק.

והרמב"ן כתב לתרץ את קושיית התוספות בב' אופנים, א) שרק במצות לא תעשה יש דין יהרג ואל יעבור, אך במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני, ב) כעין החילוק הנ"ל אך מטעם שבמצות עשה יכולים הגוזרים ליטול ממנו את המצוה בעל כורחו ולהניחו בבית האסורים שלא יוכל לקיימה, וזהו המקור של הגהת הרמ"א כאן. וכתבו הט"ז (ס"ק ד) והגר"א (ס"ק י) לבאר את דברי הרמ"א עפ"י חילוקו השני של הרמב"ן, והשמיטו את החילוק הראשון, ולכאו' זהו צ"ע, ולקמן יתבאר בסיד"ש.

ובעיקר חילוקו הראשון של הרמב"ן יש לחקור אם כוונתו לחלק בין כל מצות עשה לכל מצות לא תעשה, ומטעם שעבירה על לא תעשה חמורה יותר מביטול עשה, או"ד שכוונתו לחלק בין כל קום ועשה לכל שב ואל תעשה, ומטעם שעבירה ע"י מעשה חמורה יותר מעבירה שאין בה מעש.

והאמת ששני ההסברים לא יתכנו בדעת הרמב"ן, ההסבר הראשון לא יתכן מאחר שדעת הרמב"ן עצמו בפירושו לתורה בפרשת יתרו (פרק כ פסוק ח) סובר ש"מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו", וממילא אם נאמרה מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" לגבי מצות לא תעשה כאשר באים להעבירו על הדת בפרהסיא (או אף בצינעא בשעת הגזירה), עאכו"כ לכאשר באים להעבירו על הדת כנ"ל בביטול מצות עשה.

וההסבר השני לא יתכן מאחר שמובא בחידושי הריטב"א עמ"ס שבועות (יז.) שדעת הרמב"ן שבכל תוצאת פעולה שנעשתה ע"י מעשה נחשבת גם התוצאה כמעשה, יעו"ש וכן בספרי שו"ת בריתי שלום ח"ב (סו"ס ח), וממילא במקרה של אלישע בעל כנפים נחשב זה לכאו' לביטול הנחת תפילין ע"י מעשה מאחר שתחילתו במעשה ההורדה שהוא במעשה.

וע"כ צריך לבאר בדברי חילוקו הראשון של הרמב"ן ביאור שלישי, והוא שהחילוק בין מצות עשה למצות ל"ת הוא מטעם שבלאו זהו דבר הניכר שעובר עליו בשל כניעה לגזירת המלכות או הגוי שרוצה להעבירו על דתו, משא"כ בביטול עשה שאין זה ניכר כ"כ, וכמו באלישע בעל כנפיים שאפשר לפרש שהקסדור לא ראה בבירור שמניח תפילין אלא רק חשד בו, וממילא גם במה שהוריד את התפילין לא היה חילול השם כ"כ כיון שהרואה יכול לפרש שעשה כן כדי להפיח או משום היסח הדעת וכדו'.

ובאמת שכך מבואר בדברי תלמיד הרמב"ן, ה"ה הרשב"א שם (בשבת מט.), שהחילוק הוא משום "דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא", והן הן הדברים ממש.

ויצויין, שהרשב"א הנ"ל נקט רק את החילוק הראשון של הרמב"ן, אך תלמידים אחרים של הרמב"ן (הריטב"א שם בשבת בשם הרא"ה משם הרמב"ן, וכן בעל ספר החינוך במצוה רצו בשם "הראשונים") נקטו להיפך דהיינו רק את החילוק השני (וכדברי הט"ז והגר"א הנ"ל). ובחידושי הר"ן (ריטב"א ישן) וכן בפירושו לרי"ף נקט לתרווייהו. ולדינא צ"ע אם ניתן להקל כחילוק הראשון לחוד, דהיינו במקרה שלא יכולים ליטלו ממנו ולמונעו בעל כורחו (בגלל מחסום חוקי או בירוקרטי כלשהו), שאז לא שייך החילוק השני, אך מ"מ שייך החילוק הראשון שלא מוכחא מילתא, ונראה שבזה יש להחמיר כיון שבלא"ה דעת התוספות (הן בשבת שם והן במובא בשמם בחידושי הריטב"א בחולין קא:) מבואר שלא ס"ל לחילוקים אלו, וכ"כ הגדול ממינסק בקונטרס קידוש השם שלו בדעת הרמב"ם, וע"כ כיון שגם הרמב"ם והתוספות וגם החינוך והריטב"א מחמירים בזה וודאי שאין להקל, וצדקו דברי הט"ז והגר"א.

ועכ"פ בנדו"ד נראה דלא שייכי אף אחד מחילוקיו של הרמב"ן, דהא זה גם מוכחא מילתא לגמרי כמובן, וגם שנראה שמבחינה בירוקרטית וחוקית יקשה על השלטון מאוד לבצע את ההורדה בלא סיוע והשתתפות של העירייה. וע"כ יש לאסור לעירייה להוריד את השלטים, אלא עליהם למסור ע"כ את הנפש הן מחמת "ונשמרת מכל דבר רע" והן מחמת חיוב "הוכח תוכיח", ואין לזה שום שייכות עם דברי הרמ"א (שם ביו"ד סימן קנז סעיף א) בשם מהר"י וייל הכותב שאין חיוב למחות בידי עוברי עבירה היכא שיש לחוש שיעמדו על נפשנו ומאודנו, וכמה וכמה חילוקים יש בדבר, הן מחמת שכאן ביטול המחאה הוא ע"י מעשה של הורדת השלטים, הן מחמת שיש לחלק בין היכא שהסכנה היא רק מפני אלו שמוחים בהם שיתנקמו מפני הנאתם גרידא לבין היכא שהסכנה היא מפני המלכות העושה להעביר על דת, והן מחמת הציווי של "ונשמרת מכל דבר רע".

אכן, אם יתברר שהמציאות היא כזו שברור הוא שגם בלא סיוע והשתתפות של העירייה תוריד המלכות את השלטים, כי אז שייך בזה חילוקו השני של הרמב"ן (שהעתיקוהו החינוך והריטב"א והר"ן, וכן הט"ז והגר"א), וממילא בציור כזה יהיה מקום רב להקל ולהתיר לעירייה להוריד את השלטים מפני אימת המלכות [ועדיין יהיה תלוי הדבר בהחלטת רבני הקהלות בעיר אם רצונם להחמיר בזה מחמת ש"השעה צריכה לכך", וכסיום דברי הרמ"א הנ"ל].

(הרב פנחס שפירא אב"ד שערי – שלום בבית שמש)