יום הכפורים -  מימוש הפוטנציאל הגלום בנו

הרב יהונתן גפן
ט' תשרי ה'תש"פ 08/10/19
הקשר בין ספר יונה ליום הכפורים מלבד נושא התשובה שכתוב בו, הוא: יונה מלמד אותנו "שאיננו יכולים לברוח מהשי"ת. המשנה ברורה מרחיב ב"שער הציון" כי לפעמים אדם מתייאש בחייו, וחש שהוא אינו מסוגל להגיע למה שהוא אמור להגיע. אבל, זו טעות, בסופו של דבר, כל מה שהקב"ה רצה שנשמתו תתקן הוא חייב לתקן, ואם לא יעשה זאת עכשיו, הרי שיצטרך לשוב עוד ועוד פעמים.
יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878), ציור שלמאוריצי גוטליב
יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878), ציור שלמאוריצי גוטליב

עם התקרב יום הכפורים, כל אדם מגיע למסקנה שעליו לפשפש במעשיו, ולבדוק אחר שמירת מצוותיו – היכן שגה, היכן טעה, מה עשה שלא כשורה, ועל מה עליו לעשות תשובה.  אולם, מלבד החיוב לקיים את המצוות, ישנו פן נוסף לעבודת ה', אשר אליו אנו מודעים פחות, אך גם הוא הכרחי ביותר, ועלינו להתייחס גם אליו: בתפילות הימים הנוראים אנו מכריזים שהקב"ה בימים אלה דן את כל בני האדם, "מעשה איש ופקודתו" – "מעשה איש" – הכוונה שכל אדם נידון על שמירת המצוות שלו, אבל מה פירוש התוספת "ופקודתו"?  הרב שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל הסביר זאת כך: "פקודתו" – מתייחס לתפקידו של כל אדם ואדם, כל אדם נידון, האם הוא השקיע מספיק מאמצים על מנת להגיע למטרה זו – של מילוי תפקידו בעולם. אפילו אם אדם שמר את כל מצוות התורה, הוא עלול לבוא בדין על כך שהוא לא מימש את כל כוחותיו ויכולותיו להשלים את תפקידו. נראה שעבודה זו קשה ודורשת מאמץ והשקעה, אפילו יותר מהחיוב לקיים את כל תרי"ג המצוות, כפי שנראה מהדוגמאות הבאות.

 

כאשר אברהם אבינו התכונן לעקוד את יצחק בנו, קרא אליו המלאך: "אברהם, אברהם"  מדוע קרא המלאך בשמו פעמיים? הרב יששכר פרנד שליט"א מסביר מתוך ה"ילקוט", שכל אדם מורכב משתי דמויות – דמותו הגשמית, ודמותו הרוחנית. הדמות הגשמית נוצרת ממה שהאדם עושה ומתקדם בזה העולם, ואילו הדמות הרוחנית מבטאת את מה שהוא היה יכול להיות אילו מימש את כל הפוטנציאל שלו.  אברהם אבינו, לאחר שעבר את האחרון בעשרת הנסיונות, הגיע למצב בו הוא מימש את כל הפוטנציאל הגלום בו, וכתוצאה מכך, שתי הדמויות שלו נעשו זהות – המלאך לא הפריד בין "אברהם" – הגשמי של העולם הזה, ובין "אברהם" הרוחני, של העולם הבא. כלומר – לא היה שום הבדל בין יכולותיו של אברהם בכוח, לבין מה שהוא עשה בפועל בעולם הזה – כעת לאחר העמידה בנסיון העקידה, נעשו שתי הדמויות שוות זו לזו.  מדהים לחשוב על כך, שאילו לא היה אברהם אבינו עומד בנסיון זה, לא היה מגיע למימוש כל הפוטנציאל שלו, השגיו והצלחותיו של אברהם אבינו, עד לעמידתו בנסיון העקידה הרי היו לשם דבר בכל העולם, הוא גדל בחברת עובדי אלילים, ובכוחות עצמו גילה את הקדוש ברוך הוא, הוא פרסם בכל  העולם את שמו של ה', ועמד עד כה בגבורה בתשעה נסיונות קשים ובוחנים מאד. ועדיין, אילו לא עמד בנסיון האחרון של העקידה, הוא לא היה מגיע לעולם לשלמות האמיתית שלו! מכך אנו רק יכולים ללמוד, עד כמה גדול הוא התפקיד הנדרש מכל אדם ואדם.

 

אדם עדיין עלול להרגיש, שהפוטנציאל האישי שלו מוגבל מאד, ותפקידו בעולם הוא רק לממש את הפוטנציאל הנמוך הזה. אולם, אם נתבונן בהצלחותיהם והשגיהם של אנשים מסוימים, נווכח לראות, מעל לכל ספק, כי כל האדם מסוגל להגיע רחוק הרבה יותר ממה שהוא חושב ומדמיין. כאשר הנצי"ב השלים את פירושו "העמק שאלה" על השאילתות, הוא הכין סעודה, כנהוג כאשר אדם מסיים לכתוב ספר, אולם מלבד סיבה פשוטה זו, היתה לנצי"ב גם סיבה אישית נוספת, ובמעמד הסעודה קם וסיפר לנוכחים את סיפורו: בילדותו התייחס בזלזול רב ללימודים ב"חדר", הוריו עשו כל מאמץ לעזור לו לשנות את יחסו ללימודים, אך ללא הועיל. יום אחד, הוא הקשיב להוריו ששוחחו אודותיו, ואודות כשלונו בלימודיו – והגיעו להחלטה שאין לו שום סיכוי להיות בעתיד תלמיד חכם, ועל כן מוטב שילמד להיות סנדלר. אם תלמיד חכם כשאיפתם – לא יהיה, לפחות יהודי טוב יהיה, ירא שמים, שיעשה את עבודתו בהגינות ובאמונה. כך החליטו.

 

החלטה זו, של הוריו זעזעה את נפתלי צבי הקטן עד עמקי נשמתו, והוא החליט לשנס מותניו ולהתחיל ללמוד ברצינות. מאורע זה השפיע בעצמה כה חזקה על חייו, עד שמיום זה והלאה חל שינוי מוחלט בכל הנהגתו ויחסו לתורה, ולאט לאט הפך לגדול בישראל, כתב מספר ספרים חשובים לעולם היהודי, ואף נתמנה לראש ישיבת וואלוז'ין.  חשבו לעצמכם, אילו לא היה עושה את השינוי הזה, הוא היה נעשה סנדלר פשוט, בעל יראת שמיים אמיתית, המקיים את כל מצוות התורה, הוא היה מגיע לאחר מאה ועשרים לשמים, סמוך ובטוח כי הוא יובל למקומו הראוי לו, לאחר שקיים אורח חיים תורני, שמר  את כל המצוות, וקבע עיתים לתורה. אבל, כאשר הוא יגיע לשם, יראו לו את הספר "העמק שאלה", הוא יסתכל על הספר, ולא יכיר אותו – ואז יאמרו לו: "איפה הספר העמק שאלה שלך? איפה כל הספרים שיכולת להביא לעולם?"  הוא עלול היה לחיות את כל חייו בלי לדעת אפילו מה הוא צריך היה להיות, רק שנוי חד כזה שנעשה בחייו, שינה את התמונה מהקצה אל הקצה, וגרם לו לממש את הכוחות האמיתיים שלו, ויכולתו הגדולה  – להיות גדול בישראל.

 

גם לאחר סיפור כזה, אדם עדיין עלול לטעון שלא כל אחד נולד עם הכוחות והיכולת להיות גדול בישראל. אולם, ההיסטוריה היהודית מוכיחה, שאדם אכן לא מוכרח להיות גדול בישראל על מנת לתרום תרומות חשובות עבור כלל ישראל. ר' דוד דריאן זצ"ל היה שוחט צדיק, אשר היה ידוע בשמירת הלשון המיוחדת שלו, אך הסיבה העיקרית לכך שהוא היה דמות בולטת בהסטוריה של יהדות אנגליה, היתה פעילותו הנרחבת ליסוד וניהול מוסדות "גיטסהד". הוא שימש בתפקיד משמעותי ביותר בכל המערכת של כולל גיטסהד וסמינר גיטסהד. בזכות עבודתו המסורה "גיטסהד" ידועה היום כמרכז התורה הגדול ביותר באירופה, בו מתחנכים אלפי בחורים ובחורות, לתורה ויראת שמים ברמה גבוהה. ויתירה מכך, בין כתליו של "כולל גיטסהד" גדלו רבים מגדולי תלמידי החכמים באנגליה.

 

כיצד זכה ר' דוד דריאן בכזו זכות? כאשר הוא הגיע לגור בגיטסהד, הוא ראה שאין במקום שום ישיבה – הוא אמר לעצמו – איך אוכל לגור במקום כזה, אשר אין בו אף ישיבה אחת?   בעצם, רבים מאיתנו היו שואלים גם הם שאלה כזו לו היו עומדים במצב דומה, ההבדל היחיד הוא שר' דוד לא רק שאל, אלא גם עשה. משימה זו היתה נראית אז כבלתי אפשרית בעליל, אולם ר' דוד, למול קשיים רבים והתנגדויות רבות, עבד ללא לאות, השקיע זמן רב, ומאמצים רבים ואכן, חפץ ה' הצליח בידו.  כאשר ר' שניאור קוטלר זצ"ל היה מספר את הסיפור הזה, הוא היה מתאר תיאור דומה לתיאורו של הנצי"ב שנים קודם לכן – תארו לעצמכם אילו ר' דוד דריאן לא היה עושה ופועל כפי שעשה, הוא היה מגיע לשמים לאחר מאה ועשרים שנה, ומצפה לשכר רב על יראת השמים שלו, על הקפדתו בשחיטה, ועל דקדוקו בהלכות שמירת הלשון. במקום כל זאת, יראו לו את כל מוסדות גיטסהד, אשר לא נוסדו מעולם, את כל התוצאות המשובחות של כולל גיטסהד, שלא הגיעו לדרגות בתורה ויראת שמים אליהם יכלו להגיע לו היו גדלים ומתפתחים בכולל גיטסהד. ואז היו שואלים אותו "ר' דוד, היכן הישיבה? היכן הכולל?"  אם אדם רגיל מסוגל להגיע לכזו גדולה, רק על ידי דבקות מוחלטת במטרה שהציב לעצמו, איך אפשר לומר שאין לנו את הכוח והפוטנציאל לזכות להצלחות והישגים כאלה?

 

רעיון זה מוזכר פעמים נוספות בתפילת יום הכפורים: אנו קוראים במנחה את "מפטיר יונה" – מה הקשר בין ספר יונה ליום הכפורים? – ודאי נושא התשובה שנלמד מספר זה, אולם המשנה ברורה מביא קשר נוסף בין ספר יונה ליום כפור: יונה מלמד אותנו "שאין יכולין לברוח מהשי"ת"  המשנה ברורה מרחיב על כך ב"שער הציון" – לפעמים אדם מתייאש בחייו, וחש שהוא אינו מסוגל להגיע למה שהוא אמור להגיע. אבל, זוהי טעות, בסופו של דבר, כל מה שהקב"ה רצה שנשמתו תתקן הוא חייב לתקן, ואם לא יעשה זאת עכשיו, הרי שיצטרך לשוב עוד פעמים לעולם הזה על מנת לתקן את נשמתו, ואם כך הוא, למה יגרום לנשמתו את כאב המיתה, 'חיבוט הקבר' וצרות נוספות "האדם חושב כמה פעמים ליאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן וע"כ יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקב"ה למות – ימות, אבל טעות הוא, שבסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמיים לעוה"ז ובעל כורחו יוכרח לתקן ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם?"  מיונה אנו לומדים שיעור חשוב. יונה ניסה לברוח מרצון ה', ניסה להתחמק מהתפקיד שיעד לו בוראו, אך לא הצליח. גם לכל אחד מאיתנו יש תפקיד למלאת, אבל אנו נוטים לנסות להתחמק ממנו, מדוע?  התפקיד נראה לנו מסובך מדי, וגדול על מידותינו, או אנו חושבים שלא נצליח להגיע לזה, או שמא קשה לנו לקחת על עצמנו אחריות. תהא הסיבה אשר תהא, מספר יונה אנו לומדים שאסור, וגם אין אפשרות לברוח ממטרתנו ותכליתנו.

 

לאחר תפילת מנחה – אנו מגיעים לתפילת נעילה – שיאו של יום הכיפורים, שיאו של יום הכפרה. אולם, בשונה משאר תפילות היום, רק בתפילת נעילה – איננו אומרים וידוי בתפילת שמונה עשרה של נעילה.  היכן בכל זאת אנו מתוודים בתפילת נעילה? היכן מבטאים רגשי חרטה בתפילה זו?   החידושי הרי"ם זצ"ל מבאר שהמילים "למען נחדל מעושק ידינו" הן מילות תשובה וחרטה. מדוע מזכירים רק חטא זה של גניבה בתפילת נעילה ולא מזכירים שום חטא אחר?   החידושי הרי"ם מסביר שאין הכוונה דווקא רק לגניבה במשמעותה הפשוטה, אלא אנו מתוודים על עצם העובדה שהקב"ה נותן לנו במשך חיינו כל כך הרבה מתנות – כסף, אוכל, מגורים, כשרונות והזדמנויות רבות לממשם, הכל במטרה לסיע לנו למלאת את תפקידנו בעולם. ומה אנו עושים?  אנו לוקחים את כל המתנות האלה, ומבזבזים אותן למטרות אחרות – זה נקרא גניבה, "עושק ידינו"!  לוקחים מתנות שניתנו למטרה ברורה ומסוימת, ומשתמשים בהן לעניינים אחרים. כאשר אנו מגיעים לדקות האחרונות של יום הכיפורים, לאחר עבודת היום, אנו מקווים שאכן ניקינו כבר את עצמנו מחטאינו,  אבל ברגעים אלה, בשיאו של היום הקדוש בשנה, אנו גם מתחרטים על כך שלא השתמשנו בצורה נכונה במתנות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ואנו מחליטים שבשנה הבאה נעשה בעז"ה את כל המאמצים להשתמש בכוחות שניתנו לנו על מנת למלאות את תפקידנו, אולם אנחנו צריכים באמת להתכוון לכך: לכל אחד בנקודה מסוימת בחייו ניתנת ההזדמנות לעשות מעשה משמעותי וחשוב עבור כלל ישראל. בדרך כלל אנחנו מפספסים את ההזדמנות, ומוצאים אלפי תירוצים מדוע איננו יכולים לעשות זאת. מפחיד לחשוב שאדם עלול לעבור את חייו תוך שהוא מפספס את הזדמנות הפז שלו להשלים את תפקידו, הוא עלול לא להבחין בכך בכלל, ולא לחוש בעובדה שחייו חסרים משהו. רק כאשר הוא יגיע למעלה, לאחר מאה ועשרים, הוא יעמוד מול אותה שאלה שאברהם אבינו, הנצי"ב ור' דוד דריאן יכלו לענות עליה: היכן אתה – אתה הרוחני, האמיתי? היכן הכוחות האמיתיים שניתנו לך?

 

רעיון זה באמת אמור להעסיק את האדם. אדם חייב לדאוג על עצמו ולשאול את עצמו מידי פעם – "האם אני ממלא את תפקידי? האם אני מצליח להגיע ולהשיג את המטרה אותה רוצה הקב"ה ממני? כיצד אוכל לעשות זאת? במה עלי להשתפר?" מצד שני, אדם שיאמין שאכן בידו האפשרות להגיע לגדלות אמיתית, כל אחד בדרכו המיוחדת שלו – הרי שאין ידיעה מדרבנת ונותנת כוחות להמשך עבודתו מידיעה זו.  עד איזו דרגה יכול אדם להגיע?    כאשר הגיע הרב שך זצ"ל לביקור בישיבת "אש התורה" הוא נדהם למראה מספר גדול כל כך של בעלי תשובה – אנשים שהגיעו מרִיק, מעולם של תוהו, ובזכות עבודת קודש מסורה של כמה אנשים – נכנסו ובאו לחיים של תורה ויר"ש. היה זה עדיין כשתנועת התשובה הייתה ממש בתחילת דרכה, וקשה היה להאמין ולחזות שיגיעו ימים בהם תנועת התשובה תפרח ותשגשג. מתוך הרושם העמוק שהשפיע עליו מראה עיניו, הוא קם ונעמד לדבר: הוא ציטט את הפסוק אותו אנו קוראים בהפטרת שבת שובה: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעווניך",  ושאל - מהפסוק נשמע שהעובדה שחטאנו ונכשלנו כה הרבה בעוונות, היא בעצם הסיבה לכך שנוכל לשוב עד ה' אלוקינו, כיצד זה? מדוע זה כך?   על מנת לענות על קושייתו הוא הסביר, שעד כמה שהרוע מסוגל לקלקל, הטוב יכול לתקן לפחות באותה רמה, אם לא יותר. לפי זה, אם אדם מסוגל להתרחק מהקדוש ברוך הוא כל כך, אז אין ספק בעובדה שהוא מסוגל גם לחזור אליו, ואף להגיע לרמה יותר גבוהה!  בדומה לכך, אם ההסטוריה מוכיחה שבכוחו של בן אנוש להרוס את חייהם של ששה מליון בני אדם, הרי שבכוחו של בן אנוש גם להציל את חייהם של ששה מליון בני אדם!   אי אפשר לדמיין לאן אנו מסוגלים להגיע בסייעתא דשמיא עם כוחותנו שניתנו לנו, אולם ברור שזה מעבר לדמיון הפרוע ביותר – אם רק ננסה להשקיע את המאמצים, ולנצל את ההזדמנויות שמזדמנות לנו בחיינו – או אפילו ליצור לעצמנו הזדמנויות כאלה, אזי נוכל להפוך כל דמיון למציאות!

תגובות

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש באתר, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.