ירוחם אסטרייכר עמד בצפירה

ירוחם אסטרייכר
כ"ז ניסן ה'תשע"ח 12/04/18
שהצופר ירעים בקולו ויפלח את היום הסגריר של שלהי ניסן, אעמוד עם כל בית ישראל לכבד ולזכור, אבל ביננו, זה לא יהיה לזכר ששת המיליונים שנספו שם, הם, ששת המיליונים, ממש לא זקוקים לשתי דקות הדומייה שלי. אסטרייכר בטור מיוחד

וכשהצופר ירעים בקולו ויפלח את היום הסגריר של שלהי ניסן, אעמוד עם כל בית ישראל לכבד ולזכור, אבל ביננו, זה לא יהיה לזכר ששת המיליונים שנספו שם, הם, ששת המיליונים, ממש לא זקוקים לשתי דקות הדומייה שלי או לצפירה מרעידת הלבבות שמפלחת את החלל או אולי את היקום, הם נמצאים שם למעלה הכי גבוה שנשמה יכולה להגיע, הם יושבים להם בישיבת "שישה מליון" ונהנים מזיו השכינה במקום ששמור רק למי שמסר נפשו ומת כהרוג מלכות, אתם באמת חושבים שבמקום ההוא עם רבי עקיבא ועם רבי חנינא בן תרדיון ועם שאר הרוגי מלכות של דורות שלמים, הם צריכים יום זיכרון וצפירה משלהם?
ובכ"ז אעמוד.

אני אעמוד כדי לזכור ולכבד את אלו שיצאו משם, שנותרו לספר, שנותרו לחיות על קידוש השם, את אלו שאחרי תופת שכזו קידשו את החיים ובאו לכאן לבנות כדי לנקום, כי בחייהם ציוו לנו את החיים, הם באו לכאן להראות לצורר שהם חיים, שהם יוצרים חיים והם מקימים מפעל שכזה שזו הנקמה הגדולה ביותר שלהם למרצח שלא הצליח.

אני אעמוד כדי לזכור את אותם אודים מוצלים מאש שחרפו נפש לבנות את המדינה הזו שברבות הימים לא דואגת להם, המדינה שיודעת לשלוח משלחות סיוע לכל מקום בעולם אבל לא יודעת לסייע לאותם גיבורים בעל כרחם שאמרו לנו בדמנו חיו.

אני אעמוד כדי לזכור ולהזכיר לאותם יפי נפש בעלי השלטון והבגץ שעושים הכל כדי לתת חיים מכובדים לכל פליט ולכל מסתנן שמגיע לכאן בחיוך גדול להרוס ולחרב מה שהם הניצולים הקימו בשתי ידיים גרומות ומקועקעות.

אני אעמוד כדי להזכיר לנו בני האדם, שמוסריות של בני אנוש היא מוסריות של אינטרסים שיכולה בין יום להתחלף ומה שאתמול היה לא נתפס וממש פשע אנושי, יכול מחר להיות הפתרון הסופי, ואומה שאתמול הייתה המנו וכבר נאמר על כך רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני.

וכשאעמוד אזכר בסבא יודא שעבר את התופת ושתה את כוס התרעלה עד תומה, על המשפחה שאיבד שם, על המספר הכחול בידו, על המחלות שכמעט הכריעו אותו יותר מפעם אחת, על הסיפור שפחד כל ימיו לספר איך יחד עם עוד חברים מהמחנה כאשר מפקד המחנה האכזר הגזים באכזריותו הם פשוט זרקו אותו יום אחד לכבשן ואז עד סוף ימיו חי בפחד שהגרמנים יתנכלו לו, על צעדת המוות שיצא ממנה בקושי רב בחיים ועל המשפחה שהקים אחר כך כאן עם סבתא מרים שבכלל הייתה השכנה שלו לפני המלחמה ואבא שלה היה מעסיק אותו בעסק בימי בחרותו, על שמחת החיים שלהם שניצחה את המוות ושכנקמה בנאצים לא הפסיקו להרעיף עלינו הנכדים, ארטיק וצ'וקולד שנהיה שמחים ומאושרים.

וכשאעמוד שם אזכור את סבא שמואל שחרף נפשו וסיכן את חייו כדי להציל את רבו מהתופת ובחסדי שמיים הצליח בעצמו לברוח תוך סיכון חיים ולהגיע לארץ לבנות משפחה לתפארת עם סבתא בלה שעלתה לארץ עם הוריה שברחו מגרמניה הנאצית וממעמד של עשירים כבדים בעלי בתים ומפעלים הגיעו לארץ חסרי כל כאשר בגדיהם הם כל רכושם, וכאן בארץ, הקימו סבא וסבתא, דורות של תלמידים בעיר נתניה עד שקיבלו את פרס חינוך של נתניה.

וכשאעמוד שם אזכיר לעצמי ולכל העולם שבפעם הקודמת היה זה היטלר ימ"ש שהזכיר לכל היהודים שהם אחים גם לכאלו שניסו לברוח מהמציאות הזו.