עיון בפרשת השבוע: האחריות על עצמנו

הרב יהונתן גפן
כ"ז אלול ה'תשע"ט 27/09/19
כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום.. לא בשמיים היא. על איזה מצווה מדובר? האם האחריות המוטלת עלינו כה גדולה? עיון מעמיק בפרשת "ניצבים" בערב ראש השנה ובחיוב המוטל על האדם לשוב בתשובה שלמה.
אדם ושמיים. מתוך אתר הידברות
אדם ושמיים. מתוך אתר הידברות

 

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וישמיענו אותה ונעשה... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" על איזו מצווה מדובר בפסוק זה? הרמב"ן כותב שזוהי מצוות התשובה; התורה אומרת לנו שהתשובה איננה מעבר להשגתנו, אלא ניתן בקלות לקיימה אם רק נעשה את המאמץ הנדרש ממנו.  ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך – אם זוהי מצווה כה קלה לקיום, מדוע כה מעטים הם האנשים שעושים תשובה כראוי, כל אחד מאתנו יודע מהם הטעויות שטעה – מדוע איננו מודים בהן, מתחרטים ושבים בתשובה?!

 

נעיין בדברי המדרש בעניין קין והבל, ונוכל על ידם להבין את התשובה לשאלה זו: לאחר שקיין הרג את הבל אחיו, לא הענישו הקב"ה מידית, אלא קרא לו ואמר: "אי הבל אחיך", קיין ענה את תשובתו הידועה: "השומר אחי אנוכי?". המדרש מרחיב וכותב שקין טען כלפי הקב"ה ואמר לו – בידך נפש כל חי, ואתה שואל אותי היכן הוא? אני הרגתי אותו אבל אתה שמת בי טבע רע ומושחת, אתה אמור לשמור על חייהם של כל הנבראים והנחת לי להרוג את אחי, אתה הוא זה שהרג אותו, אם היית מקבל את מנחתי כפי שקיבלת את שלו – לא הייתי מקנא בו. מדוע לא שב קין בתשובה על מעשהו החמור כל כך? כיון שהוא סירב ליטול על כתפיו את האשמה במות אחיו, ולא זו בלבד אלא הוא אף האשים בכך את הקב"ה בכבודו ובעצמו!  אם כך, אפשר להשיב על שאלתנו מדוע כה מתי מעט הם המקיימים את מצוות התשובה כהלכה.  לכולנו מודים ומכירים באופן כללי בעובדה שעברנו ואנו עוברים עבירות,  אולם גורם אחד מונע ממנו את החרטה עליהם כראוי,  קבלת העובדה שהאחריות על מעשינו ותוצאותיהם מוטלת על כתפנו, ועליהן בלבד.  ישנן אפשרויות רבות ומגוונות עליהן אנו יכולים בקלות להטיל את האשמה בטעויות ובחטאים שאנו עושים; החינוך אותו קיבלנו, נטיות האופי שלנו או הסביבה בה אנו חיים, קשה עד מאד ליחס את כל האחריות כולה אך ורק לפגם באישיותנו אנו. בטרם אנו ניגשים לעשות תשובה, עלינו להכיר תחילה בכך ש'יכולתי לנהוג אחרת, יכולת להתגבר על יצרי הרע ולא לחטא'.  בלא יכולת זו, שאינה פשוטה כלל, להכיר בעובדות אלו,  לא נוכל להתחיל להתחרט ולשוב בתשובה כראוי, אולם אם כן נכיר בכך –יקל עלינו מאד להגיע לתשובה אמיתית על מעשינו.

 

קושי זה בהודאה באשמה מונח גם בעומקו של החטא הראשון והמכריע ביותר בהיסטוריה, חטא שאת עונשו אנו נושאים עד ימינו אנו – חטא אדם הראשון.  אנו מורגלים לחשוב על חטא אדם הראשון כחטא של אי ציות להוראת הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת, אשר בעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן עדן על כל התוצאות השליליות הנלוות לכך.  ר' מוטי ברגר שליט"א אומר שאם נעיין בסיפור הדברים נראה שהם לא נענשו מיד לאחר החטא. אלא לפני כן הקב"ה פתח בשיחה עם אדם, בה קיבל אדם הזדמנות להודות בחטא. אולם הוא לא הודה, חלף זאת הוא אמר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", אדם התנער מכל עול האחריות על החטא, והטיל אותו על חוה, ויותר מכך – על הקב"ה בכבודו ובעצמו שנתן לו את חוה.  לאחר מכן פנה הקב"ה לחוה ונתן גם לה הזדמנות להתחרט על המעשה, אך גם היא לא ניצלה זאת ואמרה: "הנחש  השיאני ואוכל".רק אז שילח אותם ה' מגן עדן על חטאם. מובן מכך שאם היו אדם וחוה מקבלים על עצמם את מלא כובד האחריות על מעשיהם, ודאי היו זוכים להקלה משמעותית בעונשם. מי יודע כמה שונה יכולה הייתה להיות ההסטוריה כולה לו היו שונים פני הדברים אז.

 

רואים מפרשיותיהם של אדם ושל קין שהיכולת להודות בטעות הינה לפעמים חשובה אף יותר מההימנעות מהחטא!  לכל אחד ישנן טעויות בנושאים מסוימים, המבחן האמיתי לרמה הרוחנית בה אנו אוחזים היא האם נעמוד מול חטאנו ונודה בפה מלא שזוהי הטעות שלנו.   רק כמה מאות שנים לאחר אותה התחלה כושלת של ההיסטוריה קם אדם שלקח על כתפיו אחריות על מעשיו ובכך תיקן בבחינה מסוימת את חטא אדם הראשון. התוספתא שואלת בזכות מה זכה יהודה למלכות, ותשובה היא – כיון שהודה במעשה תמר.  תמר נידונה לשריפה על מעשה ניאוף שכביכול עשתה, היא נתנה ליהודה הזדמנות להודות ולספר על חלקו בעניין.  יהודה יכול היה בקלות לשתוק ובכך לגרום למותן של שלוש נשמות – תמר והתאומים שהיו בבטנה.  אך באותו רגע הסטורי הוא החליט אחרת – באומץ לב הוא קיבל עליו את האחריות ואמר "צדקה היא ממני" –  לא פלא אם כך, שרגע זה היה הרגע בו  נוצר הגרעין הקטן ממנו עתיד לגדול משיח צדקנו.  ידוע שהמשיח יחזיר את העולם ואת בני האדם למצבם כפי שהיו קודם החטא, וכך יתוקן חטא אדם וחוה.  הדרך בה ניתן לתקן את הנזק שגרם חטא הוא על ידי שננהג במידה הפוכה ממה שהיה באותו חטא.  כפי שראינו, הרבה מן הכשלון בחטא היה הימנעותם של אדם מהודאה בחטא ומנטילת אחריות. לכן, בעת שנטל יהודה אחריות על כתפיו הוא תיקן את החטא בדרך הרצויה.

 

קשר מהותי ועמוק זה בין משיח צדקנו לנטילת אחריות משתקף הלאה אצל החשוב בצאצאי יהודה – דוד המלך.  הגמרא אומרת ששאול חטא פעם אחת ולכן הפסיד את המלוכה,  בעוד שדוד חטא פעמַים ונשאר במלכותו.  מדוע נענש שאול בחומרה יתרה מזו של דוד? שמואל הוכיח את שאול לאחר שלא השמיד את כל עם עמלק כפי שנצטווה. אולם במקום להודות בטעותו, הצדיק שאול את מעשיו וכלל לא הודה שחטא.  הוא האשים את העם על כך שהפעילו עליו לחץ להותיר כמה מבהמות עמלק כדי להקריבן כקרבן.   רק לאחר שיחה ארוכה, הודה שאול בחטאו, אבל היה זה מאוחר מידי ושמואל הודיע לו שהוא לא ימשיך למלוך.   לעומת זאת, לאחר שדוד חטא בחטא בת שבע, נתן הוכיח אותו נמרצות, מיד אמר דוד: "חטאתי לה'" בשונה משאול הביע דוד את הסכמתו לקחת אחריות מלאה על טעותו ומיד הודה באשמתו.  לכן דוד זכה, חטאו נסלח והוא המשיך למלוך.  מעבר לכך, על פי הקבלה דוד המלך הוא גלגול של אדם הראשון, כל מטרתו היתה לתקן את חטא אדם הראשון.  נראה ברור מאד שאחת הדרכים העיקריות בהן תיקן דוד המלך את חטא אדם הראשון היה שהכיר מידית באחריותו ובאשמתו בחטא.

 

כיום אנו חיים בחברה בעלת תפיסה מוטעית ביותר בנושא האחריות המוטלת על כל אדם.  רבים מאמינים שלא ניתן להטיל על אדם כל עול של אחריות על מעשיו. הם טוענים שהאמת היא שאין לנו בחירה חופשית להחליט על מעשינו. האדם, לטענתם, הוא כעין תוצאה של מכלול תנאי חייו – הרקע ממנו הגיע, החינוך שקיבל, תכונות תורשתיות והסביבה בה גדל. ואם כך, ניתן להצדיק אף את הפשעים החמורים ביותר, כיוון שבאמת לא היתה לפושע כל בחירה אם לנהוג כך או אחרת,  וניתן להתייחס בסלחנות לכל כישלון שיהא, אם ביחסי חברה או במידות כיוון שהאדם היה מוכרח לנהוג כך על פי התנאים בהם עמד.  השקפת התורה מתנגדת נחרצות למבט כזה.   ואם לאדם יש גבורה מספקת להכיר בכך שהוא היה יכול להיות טוב יותר, לבטח יזכה לסיוע מהקב"ה.

 

ניתן לראות זאת מהגמרא המספרת על אדם בשם אלעזר בן דורדיא. אותו אדם היה שקוע כולו בחטאי גילוי עריות, אולם בין רגע אחד הוא הגיע להכיר עד כמה הוא טועה במעשיו.  הגמרא ממשיכה ומספרת כיצד הוא ניסה להשיג מחילה על חטאיו.  הוא ישב בין הרים וגבעות וקרא "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים", אולם הם סרבו.  הוא ניסה לבקש מהשמים והארץ שיבקשו עליו רחמים, אולם הם סרבו. ואז פנה לשמש והירח וביקש גם מהם – אך גם הם סירבו לעזור לו.

 

ר' יששכר פריינד שליט"א מסביר את דברי הגמרא בדרך הדרש. העניינים השונים אליהם פנה אלעזר בבקשה שיתפללו עבורו משקפים כל אחד מהם עניין שונה שהשפיע על חייו ועל בחירתו; הוא ניסה להטיל עליהם את האחריות על מעשיו.   ההרים והגבעות מרמזים להוריו, בכך הוא טען שהחינוך אותו קיבל אחראי למצב הנורא אליו הגיע, אבל הם סירבו להודות באשמתם.  לאחר מכן הוא פנה לשמים ולארץ, המרמזים לסביבה בה חי, הוא ניסה להאשים אותם במעשיו, אולם גם הם לא קיבלו את עול האחריות עליהם. ובסוף הוא פונה לשמש ולירח, המרמזים למזל, לנטיותיו ואופיו הטבעי, בכך הוא מנסה לטעון שלא היה אפשרי מבחינתו להימנע מחטאיו כיון שכך היה טבעו. אולם שוב, הם לא הסכימו ליטול את האחריות על התנהגותו.   ואז, כותבת הגמרא, אמר אלעזר בן דורדיא "אין הדבר תלוי אלא בי".  הוא הגיע להכרה הברורה שיש אחראי אחד ויחיד לחטאיו – הוא בעצמו.  הוא לא יכול להאשים את הוריו, סביבתו או טבעיו. הוא הבין שבידו ורק בידו הכוח לשנות את דרכיו, וכך אכן עשה.   הוא שב בתשובה שלמה, נשמתו עלתה לשמים ובת קול יצאה ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".  המפרשים אומרים שהבת קול קראה לו 'רבי' כיון שהוא רבנו ומורה דרכנו כיצד לעשות תשובה – ממנו ניתן ללמוד שהדרך היחידה לתשובה כהלכתה היא להודות ולהכיר בכך שכל האחריות על מעשינו מוטלת אך ורק על כתפנו אנו.  אם אנו מסוגלים להבין עניין זה ולנהוג על פיהו, ביכולתנו להגיע לתשובה שלימה בעזרת ה'.

 

 

תגובות

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש באתר, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.